התיאוריה בקצרה

בכל איבר בגוף ישנו "אני" אחר. בין אברי הגוף יש מערכות יחסים. הסביבה המקיפה אותנו (משפחה, עבודה, חברה וכו...) היא שיקוף של האניים שלנו ושל היחסים בניהם. 

בשביל לייצר שינוי ביחסים בינינו לבין הסובבים אותנו, אנחנו בוחנים את היחסים בין ה"אניים" הפנימיים שלנו. 

החיים הם מסע להכרות עם חלקי הנפש. הנפש מתגלמת בגוף הפיזי וכוללת את ההכרה, תת ההכרה, ואת הנשמה. הנשמה לפני ההתגלמות היא במצב הוויה, תינוק שבא לעולם מגיע ממצב ההוויה, מצב האיחוד המוחלט בין כל חלקיו הלא מגולמים ומרגע לידתו הוא מתחיל להכיר את חלקיו על ידי הכרות עם כל איבריו.

כל חלק שמכיר את עצמו ובעצמו יכול להתאחד מחדש עם השלם. האני יכול להתוודות אל עצמו מתוך המפגש עם הסביבה. ככל שחלק מסוים אינו מוכר, כך המפגש איתו יותר קשה ומעורר יותר רגשות. ככל שחלק מכיר בעצמו כך המפגש עימו בחוץ, עם השיקוף שלו הוא מפגש של זרימה, וסנכרון. תהליך ההתפתחות הוא תהליך הכרת החלקים, הגדרתם, ואחר כך קבלה והכלה שלהם.

ההכלה והקבלה הינן ה"דבק" המאפשר לחלקים להתאחד עם השלם בעולם הפנימי ומאפשר זרימה עם השיקוף שלהם. לכן תהליך הריפוי כולל הכרות, זיהוי והסכמה. המטפל לומד כיצד לזהות את החלק אותו יש לרפא, לאיזה חלק פנימי האדם הוא קרבן, ואת אותו חלק יעורר כדי לזהות את תודעתו.

ההתחקות אחר הדינמיקה והשינוי שלה בעזרת הטכניקה מאפשרת שינוי עמוק במערכות היחסים הפנימיות ומכאן במערכות היחסים החיצוניות.

אנסה להסביר תיאוריה זו ואת הראציונל העומד מאחוריה בטקטסטים הבאים. כל תא בגוף שלנו כולל בתוכו את כל המשקעים והמטענים שצברנו מרגע ההפריה. ברחם אנו רגישים לקלוט את המטענים, המשקעים והחסימות של האם והאב. (לגבי הקליטה של דפוסים של האב כבר ברחם אפרט בהמשך).

הקליטה ברחם היא חשובה כי היא שמאפשרת את ההתאמה לסביבת הילדות, לתא המשפחתי ואל המציאות הכללית אליה התינוק נולד. משמע, יש צורך הישרדותי בנטייה זו והיא משמשת אותנו. אך, כיוון שהעולם מורכב מפרטים כואבים ודואבים, הקליטה ברחם היא בעייתית ומשמרת גם את הפתולוגיות של המין האנושי.