מרגע ההפריה יש לתינוק לעתיד פוטנציאל להיות הכול. להגשים עצמו ביצירתיות, שמחה, אושר, אהבה, אמונה וכו'. מלידתו קיים בו קוד פנימי שמכוון אותו (לזחול, להתהפך, ללכת, וכו') בכל רגע ורגע (מתי לישון, לאכול…). אותו קוד מהווה את הידיעה הפנימית מה נכון לו ומה לא. בשלבי התפתחות התינוק עובר תהליך המלמד אותו להכיר כל חלק בתוכו. מהקצוות של הגוף (ידיים - קשר עין-ראש-יד) למרכז, ולכל חלק בגופו. לתינוק יש את ידיעת החשיבה של כל חלק בגוף ואת יכולת הריפוי. כשתינוק חווה מצב של טראומה / כאב / אי נוחות - יש לו את היכולת לרפא את עצמו דרך:

בכי, מגע, עוויתות (תנועה) קול (דיבור אצל אדם מבוגר) צחוק. תהליך הריפוי הטבעי של הילד כמעט ואינו מתאפשר כי האדם המבוגר שנמצא לידו אינו שלם ולא מאפשר אותו. התינוק תופס את העולם ואף את עצמו, מבעד לעיני הוריו. הפוטנציאל ליכולות הריפוי של התינוק אינו מתאפשר (נפגע הקשר עם הגוף, נפגעת היכולת לחוש רגשות בעיקר אהבה ואמון, ונפגעת הידיעה לגבי מה נכון).

בתהליך הפגיעה ישנם מספר גורמים:

1. יש היווצרות של מטענים רגשיים: כאב ללא פריקת כאב, יוצר חסימה שגורמת לאובדן של יכולת, ואז באופן מתמשך נפגע חלק מסוים באותו ילד. כל טראומה שקרתה לאדם בילדותו ונשארה כמטען רגשי מודחק בתוכו הוא מעביר אותה הלאה. ככל שנכיר ונכיל "מטענים" קיימים כך הם יתפסו פחות מקום.

2. תכונות מסוימות של הילד נחסמות - בשל תהליך התורשה הסביבתית. דוגמא: אֶם אשר לא סובלת קמצנים, ובתוך תוכה מבטלת/מדחיקה את הקמצנות, בכל פעם שהיא תגלה אצל הילד שלה את התכונה הזאת, היא תעשה מזה עניין ובכך תעצים את התכונה, אותה התכונה בתוכו הופכת להיות ערך "אסור" שממשיך להפעיל את הילד. כך נוצר פיצול ב"אני" - ה"אני" שמותר להיות וה"אני" שאסור להיות.

ה"אני" האסור מפעיל בחיים הבוגרים באותה עוצמה כמו שמפעיל ה"אני" המותר ואולי אף יותר. את אותה קמצנות מודחקת אני משליכה על הסביבה ואני רואה / מחפשת אותה אצל אנשים אחרים.

3. תפישות מחשבתיות שגויות - מכיוון שהתינוק לומד לא להאמין לידע ולהבנה הפנימית שלו, הוא חורט בתוכו את המסרים, הערכים וההבנות של הוריו שהם שגויים ראשית כי אינם שייכים לתינוק, ושנית הם נכונים רק לאותו רגע מסוים בו קרה הדבר, ערך מהיותו ערך מקבע דרך מסוימת שאינה נכונה לכל הזמן וצריך לבדוק לפי הסיטואציה שמתרחשת האם הערך נכון /לא נכון. ידע חיצוני נוטה להתקבע ולהיות מופנם ללא קשר למצב.

ישנן כמה רמות של פגיעה: ברמה השכלית, הרגשית והפיסית, אנרגטית.

דוגמא: אב אומר לילדתו, "את ילדה רעה"!

1. פגיעה ברמה השכלית - יש לילדה תסריט בראש - היא ילדה רעה, מי שאמר לה זאת הוא גבר, מסקנה - "גברים חושבים שאני רעה", ילדה זו עלולה ליצור זוגיות עם גבר שיאמר לה כמה היא רעה.

2. פגיעה ברמה הרגשית - בילדה מתעוררים פחד, אשמה, דחייה מעצמה, בושה וכו' נוצר מצב שאם יש מטען רגשי של פחד, מאותו רגע היא חווה תמיד רמה מסוימת של פחד, (החישובית תקועה על מס' 3). היא אינה מגיבה רגשית למציאות כפי שהיא, היא תמיד עם רמת רגשות הצובעים את המציאות שלה ממקום החסימה (פחד, בדוגמא הנוכחית). אצל כל אדם ה"חישובית" תקועה על רגש אחר ועל פיו המציאות שלו.

3. פגיעה ברמה הפיסית - אזור מסוים בגוף יתכווץ בעקבות מה שהילדה חווה ויקבל חסימה בידיעה הפיסיולוגית שלו - פגיעה בגוף.

פגיעה ברמה רגשית- תתבטא בתקיעות בשריר, רגש מסויים שיהיה תמיד חלק מהפרשנות של הסיטואציה או לחלופין צמצום הטווח הרגשי.

פגיעה ברמה שכלית - תתבטא בתקיעות בחשיבה, חוסר גמישות וחוסר הבנה של מה שאינו תואם את התבניות המחשבתיות שהתקבעו. 

פגיעה ברמה פיסית - תתבטא בתקיעות תאים בגוף ותפגע בתפקוד התא או רקמת התאים או האיבר. 

על כל מישור פועלים דברים אחרים ולכל מישור יש את ההשלכות שלו, ויש את הדרכים שלו לטיפול.