התבוננות - זיהוי דפוסים ושבירתם - פיתוח הצופה הפנימי מאפשר לזהות את המקום בו אנו נמצאים כרגע – איזה חלק בנו רוצה להתפתח ומה היא התפתחות בשביל אותו חלק. זיהוי המקום בו אנו נמצאים הוא זיהוי ההווה בצורה מדוייקת ולשם כך נדרשת הבנה של העבר והסתכלות על העתיד. הבנת ההווה היא גם איזון בין הראייה הפנימית לראייה החיצונית. לכן העבודה על צ'אקרה זו מתאימה לפעמים בהם אנו נעים במעגלים, וחוזרים שוב ושוב על אותו הדפוס. עצם ההתבוננות והנוכחות הפנימית יוצרת שינוי אדיר.
העבודה על הצ'אקרה מתאימה לתחושות של חוסר הבנה של הנסיבות. שאלות כגון "למה זה קורה לי" או "למה זה עוד פעם קורה". צ'אקרה מאוזנת מאפשרת לזהות ולהבין את הנסיבות קודם כל מצד עצמנו ולאחר מכן גם לראות אחרים.
העבודה מאפשרת להחזיר את תחושת הבורא ולהשתחרר מתחושת הקורבן, ההבנה כי כל מה שקורה קרה וייקרה בחיינו הוא חלק מהדרך שבחרנו בה. מתאימה גם למצבים שאנשים לוקחים אחריות רבה מדיי על חייהם וגם למי שלא לוקח אחריות.
עבודה על הצ'אקרה השישית מאפשרת מיקוד, יכולת אבחון והבחנה, זיהוי, הפרדה בין מה שהסביבה רוצה שתראה לבין ראיה שמעבר.
הצ'קרה השישית מאפשרת לתת משמעות לדברים ומתוך כך ליצור את נקודת המשען ואת המרכז הפנימי. יכולת ראייה פנימית יכולה לכלול דימויים או שמיעה של דברים פנימיים.
איזור זה מתקשר בדרך כלל ליכולות כמו תקשור, הילינג, ראייה של מה שמעבר לחושים, אך למעשה כאן נמצא מרכז הראש, כל חמשת החושים שולחים את האינפורמציה שלהם לראש. היכולת לראות מעבר יכולה להיות מפותחת מתוך חידוד החושים החיצוניים אך יכולה להתפתח גם מתוך נתק מראיית הסביבה כפי שהיא. החושים שולחים מידע על הסביבה בכדי שנוכל להתקיים בה, נתק מהחושים יכול להיות בעייתי. הסתמכות רבה מדי על החושים אף הוא מספק תמונה מעוותת על המציאות (הסבר לכך נמצא בחקירת חוש הראייה למשל) וכמובן תמונה חיצונית בלבד. כאשר הצ'אקרה הזו מאוזנת אנו צריכים להיות מסוגלים לראות את העולם הפנימי ואת העולם החיצוני. מרבית העבודה על הצ'אקרה נוגעת ליכולת לראות ללא משוא פנים את כל חלקי האני או את כל האניים.
פעמים רבות, בתוך תהליך, הצעד הראשון יהיה לפתח את דמות ה"צופה" (הישות הפנימית המזהה והמקשיבה). דמות זו רואה בכל רגע מה קורה ומזהה את ההתרחשויות הפנימיות והחיצוניות. כאשר צופה זה אינו מאוזן הוא נוטה ל"קחת צד" לגבי מה בסדר ומה לא בסדר, מה מותר להרגיש ומה לא ואז הוא הופך מצופה לשופט.
תפקידו של ה"צופה" לזהות היכן אני בתהליך, ז"א כל אירוע הקורה לי בדרך ניתן להסתכל עליו כהגשמה של חלק פנימי ואם זהו אירוע לא רצוי יש מקום למצוא את הדרך להביא לידי ביטוי את אותו חלק כך שנוכל להתרחב מתוך הרמוניה עם רצון זה ופחות מתוך כאב.
אדם במסע התפתחות מתחייב לעצמו לכנות. "אם כל המחלות" היא ההדחקה שמעצם טיבה היא חמקמקה ושקרית, אך לעיתים חיונית. על ה"צופה" להקשיב מתוך נוכחות אך ללא התערבות או שיפוט, לכן פיתוח הצופה אינה פעולה מנטאלית – חלק זה אינו מצומצם לחשיבה יש לו חוויה בכל חלק וחלק בשלם. בהמשך התהליך הופך החלק המתבונן לחלק המאפשר ואחר מכן לחלק המכיל והמרפא ולבסוף לחלק האוהב.
- ראה פרק לגבי האמה, מנגנוני הגנה הישרדותיים מול מנגנוני הגנה רוחניים.